גיבור שקט: סיפורו של סבא אהרון גני מלמד אותנו על אומץ לב, מנהיגות והעצמה

 

                     למה יש אנרכיסטים שמתאהבים בתנועות איסלאם קיצוני? 

הסיפור שמאחורי התופעה והאתגר שלנו

הקדמה

לפרקים אנשים שמאמינים בחופש מוחלט ושוויון מלא כמו אנרכיסטים דווקא תומכים ומעריצים תנועות איסלאמיות קיצוניות שמגבילות וחונקות חירויות פוגעות באנשים שונים ומקשות מאוד על חיים חופשיים. שמע מוזר, נכון? אבל כשמבינים את הסיפור מבעד לעין  מבינים שזה לא סתם סתירה אלא תופעה עמוקה שמבוססת על תהליכים פסיכולוגיים שיש לנו בכולנו.

האויב שעושה אותנו "אחים"

תארו לכם שאתם מוצאים את עצמכם נלחמים באותו צד  למרות שאתם לא מסכימים על כלום. למה? כי יש אויב משותף שמאיים עליכם בשני הצדדים. כך בדיוק קורה בין האנרכיסטים לאיסלאמיסטים הקיצוניים: מה שמאחד אותם זה הרגשה שמי ששולט עליהם  המערב הממסד הגדול הקפיטליזם  הוא האויב שלהם של כולם. וכל מה שמתנגד לו יכול להיות ברית אפילו אם הוא לא מושלם אפילו אם הוא קיצוני. כשיש אויב משותף כל השאר נעשה משני.

התמזגות עם האידאולוגיה

כשאדם מחזיק ברעיון חזק מאוד הוא מתחיל לראות את הרעיון הזה כחלק ממנו. לכן אם הרעיון הוא 'להילחם נגד הממסד', הוא עשוי לתמוך בכל מי שמתנגד לאותו אויב אפילו כשהדברים שהקבוצה הזאת עושה סותרים את כל מה שהוא מאמין בו. הזהות האישית מתמזגת עם המאבק, והמציאות המורכבת נעלמת מאחורי הקריאה הגדולה למרד.

פיצול על פני שחור ולבן

הרבה פעמים כשאנחנו מתמודדים עם עוולות גדולות אנחנו נוטים לראות את העולם במושגים פשוטים טובים מול רעים. המערב הוא 'הרע המוחלט' וכל מי שמתנגד לו הוא 'הטוב המוחלט'. זה מפשט ומסדר את העולם אבל גם מסתיר את המורכבות. זה מאפשר לנו לתמוך ב'טובים' אפילו כשיש בהם אלמנטים קשים ובעייתיים.

רומנטיזציה של המרד

מרטין בובר הפילוסוף היהודי הגדול הבין שהאדם מחפש במפגש עם האחר משהו אותנטי אמיתי  שיכול למלא את החלל שנוצר כשאנחנו מרגישים מנותקים מהעולם. בובר דיבר על יחסי "אני-אתה"  מפגש אמיתי עם האחר שמבוסס על הכרה והקשבה. אבל כשהניתוק עמוק מדי כשהאדם מרגיש שהמערב נטש אותו או בגד בו הוא מחפש את ה"אתה" הזה במקום אחר  במורדים באלה שנלחמים נגד אותו עולם שדחה אותו. ככה נוצרת הרומנטיזציה של המרד: המורדים נתפסים כגיבורים אמיתיים, גם כשיש בהם אלמנטים אלימים וקשים.

האתגר שלנו  לגלות אמת בתוך הסבך

מה אפשר לעשות כשהמציאות כל כך מורכבת ומתוחה? כאן נכנס התפקיד של השיח הפילוסופי. ליאו שטראוס, פילוסוף יהודי אחר שחי במאה העשרים, הבין שהאדם המודרני איבד את העוגן המוסרי שלו. המודרניות הורידה את האמונה באמת אוניברסלית ובמקומה נשאר רק יחסיות ערכית וחוסר כיוון. שטראוס הזהיר: כשאין לנו מצפן מוסרי ברור  אנחנו נופלים לידי קיצוניות  אנחנו מחפשים אותנטיות באלימות משמעות במרד ואמת במקומות כואבים.

לפי שטראוס המערב בנה ענק טכנולוגי וכלכלי אדיר, אבל שכח לשמור על הנשמה על המוסר על השאלות הגדולות של צדק וטוב. וכשאין נשמה האדם מתחיל לחפש אותה במקומות לא צפויים לפעמים גם אצל אויבים אידאולוגיים.

הפתרון: חזרה לאתונה ולירושלים

שטראוס הציע פתרון שהוא גם אתגר: "חזרה לאתונה ולירושלים". מה זה אומר? אתונה מסמלת את התבונה את החשיבה הפילוסופית את החיפוש אחר אמת. ירושלים מסמלת את המוסר את האמונה את הערכים הרוחניים שנותנים לחיים משמעות.

שטראוס לימד שאנחנו צריכים את שניהם: את הרציונליות של אתונה ואת המוסר של ירושלים. לא אפשר להסתפק רק בטכנולוגיה ובקידמה. צריך גם עוגן מוסרי משהו שמזכיר לנו מהו טוב מהו צדק ומה באמת חשוב בחיים.

בובר מצידו הזכיר לנו שהפתרון מתחיל במפגש האמיתי לא במפגש של שימוש או של ניצול אלא במפגש של הכרה אמיתית באדם שמולנו. כשאנחנו רואים באחר אדם אמיתי לא רק סמל או כלי למטרה אנחנו יכולים לצאת מהמלכודת של שחורלבן ולהתחיל לראות את המורכבות.

האתגר לכל אחד ואחת מאיתנו

אז מה זה אומר לכולנו היום? זה אומר שהאתגר שלנו הוא לא רק פוליטי הוא גם אישי ורוחני:

1. להפסיק לראות את העולם בשחור-לבן – להכיר שיש מורכבות שיכולים להיות גם טובים וגם רעים בכל צד.

2. למצוא איזון בין חופש למוסר – לא להיתקע רק בחירות או רק בכללים אלא לשלב בין השניים באופן שמכבד את האדם ואת הזולת.

3. ליצור מפגש אמיתי – לא להשתמש באנשים כסמלים או ככלים אלא לפגוש אותם באמת כמו שבובר לימד אותנו.

4. לחזור לשאלות הגדולות – מה זה צדק? מה זה טוב? מה באמת חשוב בחיים? השאלות האלה כמו ששטראוס הזכיר הן שמחזירות לנו את המצפן.

זה לא קל. זה דורש אומץ, כנות, ונכונות להתמודד עם אמיתות קשות. אבל זו הדרך היחידה לבנות עולם שבו חופש הולך יחד עם כבוד ומרד הולך יחד עם אחריות.

סיכום

התופעה של אנרכיסטים שמתאהבים באיסלאם קיצוני היא תזכורת למשבר העמוק של זמננו. אבל היא גם הזדמנות הזדמנות לחשוב מחדש להתבונן בעצמנו ולבנות דרך טובה יותר קדימה. דרך שבה אתונה וירושלים נפגשות דרך שבה "אני-אתה" מחליף את "אני-לז".

דרך שבה חרות  ומוסר הולכים יד ביד.

זה האתגר שלנו וזו גם התקווה שלנו.