"אומץ להתאפק – המנהיגות שבדחיית ההחלטה הנמהרת"

אומץ ניהולי: לא להחליט .... עדיין !

לא מעט פעמים לאורך הקריירה שלי, שאלו אותי: "נו, החלטת?" או: "מה עושים?" או הגרסה האגרסיבית "יותר מהר צריך להכריע!"

ואני שלמדתי בדרך לא פשוטה, עוצר. מתבונן. לפעמים שותק. ולפעמים גם אומר בפה מלא: "עוד לא. זו לא ההחלטה הנכונה לעכשיו."

זה אולי נשמע אנטי-ניהולי. הרי מנהיג אמור להחליט, להוביל, לקבוע כיוון. אבל האמת? לפעמים האומץ האמיתי הוא דווקא ביכולת להתאפק.

התרבות שמקדשת הכרעה  והמחיר

אנחנו חיים בעידן של תגובתיות. לחץ. הכול עכשיו.
מנהלים מדורגים לפי קצב תגובה, והתחושה היא שמי שלא עונה מהר – פשוט לא מוביל.
אבל המציאות מלמדת משהו אחר,לא מעט החלטות שמתקבלות "מהבטן" או "כי חייבים" מתבררות בדיעבד כהחלטות שגויות, יקרות, שוחקות  לא רק כלכלית אלא גם אנושית.

ואז באות החרטות, התיקונים, הוועדות...

היה לי פעם קולגה שאמר לי: "לפחות טעה באומץ." ואני חשבתי לעצמי – גם איפוק יכול להיות אומץ.
לעיתים דווקא מתוך כוונה לפעול מהר, פוגעים בתהליכים עדינים, בזיקות אנושיות, באמון. יש רגעים שבהם השהייה היא הגנה, לא חולשה.

הפילוסופיה העתיקה ידעה את זה מזמן

הסטואיים, למשל  דיברו על  השהיית השיפוט.
היכולת לעצור לפני שמגיבים לא להיות עבד לרגש הרגעי.
מרקוס אורליוס שהיה קיסר רומי  וגם הוגה דעות כתב:
"מתח את הקשת. חכה   חכה אל תירה לפני שהמטרה ברורה."

גם קאנט הדגיש שהכרעה מוסרית צריכה להיות מונחית עקרונות ערכים  לא אינסטינקטים או דחפים.

ופה נכנס הממד הניהולי לפעמים יש ערך מוסרי בנכונות לומר "אני עוד לא מחליט".
לא כי אני חלש להפך  כי אני רואה את גודל האחריות.

ומה אצלנו?

אני אוהב להביט על ההיסטוריה שלנו לא דרך ספרים בלבד אלא דרך עקרונות.
משה רבנו בעיניי הוא מופת של איפוק מנהיגותי.
כשהוא לא יודע  הוא לא מהסס לומר: "עמדו ואשמעה מה יצווה ה'."
לא החלטה מהירה אלא בקשה לעצירה, שיקול דעת, ואולי גם תפילה פנימית שלא נטעה.

גם דוד המלך  באחת המצבים הדרמטיים  עומד מול האפשרות להרוג את שאול  ובוחר שלא. יש לו הכוח, יש לו הרגע  אבל הוא מבין שזו אינה הדרך.
הוא מתאפק.
והאיפוק הזה  הוא הלב של המנהיגות.

יש לנו מסורת ארוכה של מנהיגים שהתעכבו רגע. שהתלבטו. שחיפשו דרך שלא תשרת רק את המיידי אלא את העתיד הרחוק.

אז מה עושים כשלא מחליטים?

השהייה היא לא הימנעות היא לא היסוס היא פעולה.
מנהיגות שואלת את עצמה:

• האם יש לי את כל המידע?
• האם יש לי שקט פנימי לקבל החלטה עכשיו?
• האם מישהו אחר דוחף אותי למהר ולמה?
• מה הנזק שבהחלטה מהירה מדי?

כלומר השהיה זה לא לשבת בחיבוק ידיים אלא ליצור לעצמי מרחב ברור שבו אני בוחר לחכות.
המרחב הזה  של הקשבה של סינון של עיכול  הוא מרחב חיוני להנהגה איכותית.

ויש לזה גם משמעויות טקטיות: לעיתים המתנה מאפשרת למידע חדש לצוף, מאפשרת להתרחשויות סביבתיות לשקף כיוון מדויק יותר ואפילו  לאנשים לשוב לעצמם. גם לצוותים שלנו מגיע שניתן להם שהות שלא נעמיס עליהם פקודות שאין מאחוריהן בהירות ערכית.

במילים פשוטות: עמוד, חכה רגע

אני אומר זאת גם לצוותים שאני מלווה " תדעו לעצור."
כשיש לכם תחושת בטן לפעול  לפעמים נכון דווקא לא ולפעמים הפוך רגע של בהירות שלא ישוב .
תתייעצו תלכו לישון על זה תכתבו לעצמכם מה האפשרות שגורמת לכם הכי הרבה רעש  ותבדקו אם הרעש הוא פנימי או חיצוני.

כי בעולם מלא ברעש   השתיקה שלך היא לפעמים המנהיגות הכי חזקה שיש.

לסיום: אומץ מסוג אחר

אם פעם נמדדה מנהיגות ביכולת לחרוץ גורלות במהירות היום היא נמדדת גם ביכולת להשהות, להכיל מורכבות, לנהל סבלנות.
האומץ לומר "עוד לא", הוא אומץ לא פחות מ"קדימה הולכים על זה".

אז בפעם הבאה שאתם מרגישים שהעולם סביבכם דורש הכרעה
ושהאינסטינקט לוחץ על הדוושה
תשאלו את עצמכם, האם יש פה צורך באומץ דווקא לעצור?

האומץ הזה  של ההמתנה, של ההתבוננות, של ההכרעה המאוחרת אך המדויקת
הוא בעיניי אחד הסימנים הברורים לכך שאתה לא רק מנהל
אתה מנהיג.