דוד קלדרון יועץ ארגוני, מרצה בתחומי התעסוקה ,המנהיגות וניהול פרויקטים

    אני לא יודע מה אתכם, אבל אני גדלתי בעולם שבו גיבורים נראו אחרת. בשנות ילדותי בבתי הקולנוע  היה חלון לערבות האינסופיות של המערב הפרוע. הייתי מהופנט לדמויות הקאובויים השתקנים אלו שהיו רוכבים לבדם אל תוך השקיעה כשכל מה שהיה להם זה הסוס הנאמן שלהם וקוד מוסרי בלתי-נראה, אבל חזק מפלדה. הייתה בהם עוצמה שקטה הם לא דיברו הרבה אבל כל מילה שלהם הייתה במקום. הם לא התפארו אבל כל מעשה שלהם שידר ביטחון תמיד ידעת שאפשר לסמוך עליהם הם היו המבוגר האחראי בעולם של כאוס הנוסטלגיה הזו לגיבורים שחיים על פי סט ברור של כללים נשארה איתי תמיד. עם השנים התחלתי לתהות מה היה הסוד שלהם? מה הפך את הדמויות האלה לכל כך בלתי נשכחות? הבנתי שזה לא היה האקדח המהיר או הכובע המרשים זה היה הקוד. הקוד שנחקר מאוד  שלפיו הם חיו נשמו ופעלו. הקוד הזה שאז רק הרגשתי אותו והיום אני יכול להביא אותו כפי שנוסח : חיה באומץ. אל תפחד מהצללים. היה גאה בעבודתך. כל משימה היא חתימה שלך על העולם. סיים מה שהתחלת. יושרה היא לעמוד במילה שלך, קודם כל לעצמך. עשה את מה שצר...

אומץ ניהולי : לא להחליט .... עדיין ! לא מעט פעמים לאורך הקריירה שלי , שאלו אותי : " נו , החלטת ?" או : " מה עושים ?" או הגרסה האגרסיבית  " יותר   מהר   צריך להכריע !" ואני שלמדתי בדרך לא פשוטה , עוצר . מתבונן . לפעמים שותק . ולפעמים גם אומר בפה מלא : " עוד לא . זו לא ההחלטה הנכונה לעכשיו ." זה אולי נשמע אנטי - ניהולי . הרי מנהיג אמור להחליט , להוביל , לקבוע כיוון . אבל האמת ? לפעמים האומץ האמיתי הוא דווקא ביכולת להתאפק . התרבות שמקדשת הכרעה   והמחיר אנחנו חיים בעידן של תגובתיות . לחץ . הכול עכשיו . מנהלים מדורגים לפי קצב תגובה , והתחושה היא שמי שלא עונה מהר – פשוט לא מוביל . אבל המציאות מלמדת משהו אחר,לא מעט החלטות שמתקבלות " מהבטן " או " כי חייבים " מתבררות בדיעבד כהחלטות שגויות , יקרות , שוחקות   לא רק כלכלית אלא גם אנושית . ואז באות החרטות , התיקונים , הוועדות ... היה לי פעם קולגה שאמר לי : " לפחות טעה באומץ ." ואני חשבתי לעצמי – גם איפוק יכול להיות אומץ . לעיתים דווקא מתוך כוונה לפעול מהר , פוגעים בתהל...

  בעולם התלמודי העשיר טמון לו משל קטן עם חוכמה עצומה : " לא העכבר גנב, אלא החור גנב " . תלמוד בבלי ,  מסכת קידושין ,  דף נ"ו, עמוד ב' בפשטות, החכמים מלמדים אותנו שלא רק הגנב (העכבר) אשם בגניבה, אלא גם החור שהעניק לו מסתור והזדמנות. האחריות מתפצלת  לא רק על מי שמבצע את העוול, אלא גם על מי שיצר את התנאים שאפשרו אותו . מה בין חור, עכבר וגמרא לבין מדיניות כלכלית מודרנית ? יותר ממה שנדמה . האשליה שבמדדי האבטלה בשנים האחרונות ישראל התגאתה בירידה עקבית באבטלה לכאורה סיפור הצלחה. אבל מאחורי הנתון המרגיע הזה מסתתרת מציאות בעייתית : הפריון במשק לא זינק יחד עם הירידה באבטלה . מבחינה פילוסופית ומנהיגותית, זו תמונת מראה מושלמת למשל התלמודי . האזרחים (העכברים) ממלאים את המשק בתעסוקה  אבל מרביתם נכנסים למשרות שמאפשרות קיום, לא התקדמות . המדיניות (החור) לא חפרה עבורם מנהרות לתעשיות מתקדמות, לחדשנות טכנולוגית, להכשרות פורצות דרך. במקום זאת, היא יצרה אינספור "חורים" למשרות פשוטות, בשכר נמוך, עם תרומה שולית לפריון הלאומי . מי אשם בפריון הנמוך ? כמנהיגים קל לנו להאשים את ה...

תקומה: להוביל מתוך השבר וליצור עוצמה חדשה הרעיון לכתוב את המאמר הזה עלה לאחר שקראתי על פילוסופיית הקינצוגי היפנית, אשר עוררה בי אסוציאציות ורגשות עזים לאור המשברים שאנו חווים, הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית.  הקונספט של תיקון שברים ושילובם בתוך הסיפור האישי שלנו נגע בי במיוחד, במיוחד בתקופה שבה אנו מתמודדים עם מציאות קשה ומורכבת. הכאב והשבר אינם הסוף; הם חלק בלתי נפרד מתהליך של בנייה מחודשת וצמיחה. כמו באמנות הקינצוגי, שבר אינו סוף אלא הזדמנות ליצור משהו חדש ויפה יותר. בפילוסופיית הקינצוגי היפנית, כלי חרס שבור אינו נזרק לפח אלא מתוקן בעורקי זהב, ההופכים את השברים למקור גאווה ויופי. כל שבר שנוצר בו הוא חלק מהסיפור שלו, והזהב שממלא את החריצים מעניק לו ערך ייחודי. תפיסה זו מרחיבה את התובנה שמה שנראה כהרס וככישלון, יכול להפוך לכלי של התחדשות וחוסן, במיוחד כשאנו עומדים בפני משברים אישיים, לאומיים ואנושיים. הפסוק ״קום עורי כי בא אורך״ (ישעיהו ס, א) מהדהד את הרעיון של תחייה והתעוררות לאחר נפילה. בתפיסת היהדות, משבר הוא זמני, הוא שלב בדרך לתקומה ולהתחזקות. זוהי עמדה עמוקה לגבי קיומו של...